האמנים שעשו לי את 2012 // סיכום שנה מוזיקלית

אני רוצה לא להיות דרמטית וקיטשית אבל כשאני מסתכלת אחורה על השנה, אני נדהמת מהעולם שגיליתי: עולם של מוזיקה משובחת, תוצרת הארץ. השנה הלכתי ליותר הופעות מכל שנה אחרת, השנה הבנתי שמוזיקה ישראלית יכולה להיות מוזיקה איכותית ומשמעותית. השנה הבנתי שלהיות מוזיקאי בארץ זה דבר מאוד קשה והדבר הכי חשוב שהבנתי הוא שיש לי את הכוח להשפיע ולכן החלטתי שהפוסט סיכום הזה יהיה שייך למוזיקה שמיוצרת כאן, ממש מתחת לאפנו הקטן.



דברים שלמדתי השנה:
1. שנה עוברת מהר
2. לחפש עבודה זה מתסכל
3. יש יותר מידיי מוזיקאים ופחות מידיי קהל
4. יש מוזיקה שמתאימה לכל רגע בחיים
5. אנשים יודעים מה קורה לי בחיים רק מלקרוא את הבלוג
6. צריך לדעת לעבוד עם מה שיש
7. ללכת אחרי הלב זה יותר חשוב מכל דבר אחר
8. להיות מאושר זה לא כזה קל
9. הכל אפשרי

אז איך קרה כל הדבר הזה? אני מסתכלת אחורה ושמה את האצבע על הנקודה הראשונה בה שמעתי בתכנית "רוקר טוב" אותה מגיש בועז כהן כל יום, את עמית ארז והים הסודי. מיד חיפשתי ביוטיוב ומצאתי שלל. נפגשתי עם עמית, ראיינתי אותו ומאז ועד היום אני נהנת לשמוע אותו שר ונהנת לראות אותו בהופעות. אז כן, עמית ארז הוא זה שחיבר אותי למוזיקה הישראלית וגרם לי לחפש עוד ועוד ועוד. תודה עמית.

תגלית השנה שלי // Amit Erez & The Secret Sea

ואז הגיעה רותם אור. את רותם ביקרתי בכמה וכמה הופעות, היא על המיקרופון הקלידים ומאחורייה הנגנים המוכשרים שלה. החוויה היתה לא פחות ממושלמת. האלבום שלה Hard Magic הוא אחד האלבומים שליוו אותי השנה, וכל פעם נדהמתי לשמוע אותו שוב ושוב. כשיצא הקליפ לשיר This is what we all came for שוב הבנתי שמדובר בתופעה, בבחורה עם כישרון וייחוד יוצא דופן. רותם היא מאותן הבחורות הגאונות, האלבום שלה הוא מאסטרפיס, קסם חזק, אור שלא נגמר.

אלבום השנה שלי // Hard Magic - Rotem Or

במהלך השנה הכרתי הרבה מוזיקאים. אחד מהמוזיקאים המרשימים והנעימים שליוו אותי היה Sun Tailor. השירה הרגועה שלו, הפנים היפות, הלחן המיוחד, והוא, שלחלוטין שבה אותי. כשאני רוצה להרגע, כשאני רוצה שיהיה לי נעים וכשאני רוצה לחלום בהקיץ, אני שומעת אותו. סאן טיילור הוא המוזיקאי הישראלי הכי לא ישראלי שאני מכירה: זה מתחיל במוזיקה, ממשיך בחוסר המבטא, בהופעות המדויקות ומסתיים בפנים האליצות. 

המוזיקאי ששבה אותי // Sun Tailor

אפרת בן צור הגיעה לי באיחור. לצערי הרב רק לפני פחות מחודשיים הושבתי את עצמי לשמוע את האלבום המהפנט שלה. מצער אותי שלקח לי כל כך הרבה זמן, מצד שני, עדיף מאוחר מאשר אף פעם. ברגע ששמעתי אותו פעם אחת הבנתי על מה כולם דיברו. כמה רגש, כמה עוצמה, כמה עצבות. כמה שהיא עשתה דבר יפה. אחד הדברים היפים ביותר שקרו פה השנה. אפרת בן צור מעוררת השראה. 

המוזיקאית שעוררה בי השראה // אפרת בן צור

את אלקטרה התחלתי לשמוע יותר השנה. הכל התחיל בערב בלוגרים שהתקיים באולפני אנובה, עד לפני אותו ערב הם היו לי איפהשהוא בראש. מאותו הערב סימנתי אותם. ההופעה היתה מחשמלת והבלוגרים שהגיעו התלהבו. רק כששמעתי את Starve הבנתי כמה הם באמת טובים. כשהקליפ הנהדר והמושקע הזה הגיע, הכל התחבר.

הלהקה שחישמלה אותי // Electra 

אם כבר מדברים על קליפים, אי אפשר שלא להזכיר את הקליפ עוצר הנשימה של אסף אבידן בבימויו של וניה הימן. השיר המדהים הזה יצא במאי האחרון ועד היום אין שבוע שאני לא שומעת אותו פעמיים לפחות. הוא תמיד עושה לי צמרמורת, גורם לי לחשוב והכי חשוב מזכיר לי שהכל אפשרי. אסף אבידן הוא מאותם האמנים שנכנסים עמוק עמוק ומשאירים אותך חסר נשימה. 

קליפ השנה //  Different Pulses - Asaf Avidan
  

מבט לשנה הבאה // Tzvika Force

לקראת סוף השנה, הגיע לאוזניי שיר נפלא שמילמלתי בלי הפסקה. צביקה פורס הוא תגלית השנה שלי, אבל לא של 2012, דווקא תגלית השנה של 2013. השנה קיבלנו שני שירים מקסימים שלו - For Breaking My Heart ו- Accident. אני מאמינה ששנה הבאה כבר יצא אלבום. אני רואה את הכוח של צביקה ואת הכישרון האדיר שלו ומאמינה ששנה הבאה תהיה השנה שלו. תזכרו מה אני אומרת.

הגענו לסוף והסוף שמור לאהבה הכי גדולה שלי, להפתעה של השנה, לקולקטיב. גם את הקולקטיב הכרתי באותו ערב בלוגרים באנובה. אני זוכרת שנושא השיחה בכל הערב היה הקולקטיב. אחר כך, שיצא לי גם לדבר עם אותם בלוגרים, חוץ משיחות על כמה המוזיקה פה טובה וכמה מוזיקאים יש במקום כל כך קטן, הם עמדו מולי מופתעים ומתרגשים לספר על הלהקה המדהימה שהכירו. אחרי מעט זמן, הבנתי שהמוזיקה של הקולקטיב ממכרת ושההופעות שלהן מהפנטות. ללא ספק, הקולקטיב היא הלהקה הכי טובה בארץ. 

להקת השנה שלי // Acollective

אני מתרגשת לשמוע מה תביא איתה השנה הבאה ובנימה זו אני מאחלת לכולנו שנלך יותר להופעות, שנקנה יותר אלבומים, שנשלם על המוזיקה שנוריד, שנשמע תחנות רדיו איכותיות ושנהיה יותר מפרגנים. 

Shira.T

השירים שעשו לי את השבוע

הגעתי לגיל בו אני יכולה להגיד שעברתי את חיי בצורה מסוימת ועכשיו אני רוצה להתחיל לחיות איך שאני רוצה. הגיע הזמן להבין שהחיים שלי הם החיים שלי ואף אחד לא יחיה אותם בשבילי. הגיע הזמן להבין שכדאי לעשות מה שטוב לי בלי לחשוב כל הזמן מה אחרים חושבים. בסופו של דבר, האחרים לא יחיו לנצח. 

דברים שלמדתי השבוע:
1. 2012 הייתה שנה מפתיעה
2. לא כיף להיות בקריסמס בארץ
3. צרת רבים היא לא באמת חצי נחמה
4. אסור לסמוך על אנשים שמבטיחים שסוף העולם מגיע
5. הקולקטיב היא הלהקה הכי טובה בארץ
6. צריך לעמוד בהבטחות
7. רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע
8. הסטירות הכי כואבות גורמות לשינוי הכי גדול

שבוע שעבר בזמן הזה הייתי בהופעה של הקולקטיב ואני מתכבדת להכריז שזוהי הלהקה (לדעתי) הכי טובה בארץ. יש לקרוא את הביקורת המלאה כדי להבין או פשוט להגיע להופעה בזאפה. שווה כל שקל ויותר. אה וגם, אם עד עכשיו השיר האהוב עלי היה Turn To Cry, היום הוא זה:

אני אוהבת את Band Of Horses. הם מזכירים לי את אמריקה שאני אוהבת. את הנסיעה הכייפית לקניון, את הדרך בהיי ויי, את האנשים הנחמדים, את החיוכים. את החופש. את הכיף בלהיות שם.

את השיר הזה שמעתי בהליכה מהירה בדרך הביתה. הוא התאים לי בול, עם הרוח שנשבה לי על הפנים, והחצי קור חצי חום שעושה לך ללכת מהר זה ממש התאים.

השיר הזה הוא מאותם השירים שאני שומעת את המילים ואומרת לעצמי "היי, איך באת לי בדיוק בזמן?, איך ידעת בדיוק מה אני חושבת בזה הרגע", זה מאותם השירים שנוחתים עליך בדיוק בזמן, בדיוק במקום ובדיוק בנקודה המסוימת. יפה.

זה שיר כל כך זורם, שכל כך כיף לשמוע אז פשוט שמעתי אותו חמש פעמים ברצף. נורמלי.

שבוע טוב!

Shira.T

הקולקטיב בבארבי, אורגזמה מוזיקלית | ביקורת הופעה

הקולקטיב בבארבי, ביקורת הופעה: עדי סדקה ועומרי ניסנבוים
שני חברים הולכים להופעה - אחד מכיר את הלהקה ומאוהב בה והשני מתוודע אליה לראשונה - שני סיפורים שמתחברים לאהבה אחת:

חלק ראשון - לחייך ולדמוע בו זמנית

את הקולקטיב גיליתי לגמרי במקרה. לפני בערך שנתיים הם הופיעו עם עוזי פיינרמן רמירז (אהוב ליבי) ומאז נכבשתי. הלהקה הזו ליוותה אותי לאורך פרידה קשה ולאורך ההתאוששות ממנה ונתנו לי שמחה אמיתית כשהייתי זקוקה לה ועצב מזוקק כשלא היתה ברירה. בשבת בערב הגעתי לבארבי להופעה שלהם אחרי יום שלא ידעתי אם אני צריכה שמחה או עצב. אבל לפעמים לא צריך להחליט מראש. נתתי לקולקטיב להחליט בשבילי. ההופעה הייתה  סיום של סיבוב הופעות שנמשך שנה וחצי. הקולקטיב שקראו לזה ״מסיבת יום הולדת״ אירחו על הבמה ״שקיות הפתעה״ מתחלפות: רד אורבך מרד בנד, מרינה מקסמיליאן בלומין (קרני), שלומי שבן ונינט טייב. שבוע וחצי מראש כל הכרטיסים כבר נגמרו. הקולקטיב נתנו הרגשה חגיגית. בכניסה נתלו על הקיר מאות תמונות מסיבוב ההופעות של הלהקה בארץ ובעולם שהקהל יכל לקחת הביתה למזכרת ופוסטרים במהדורה מוגבלת של הלהקה נמכרו למעריצים שבאו להיפרד מהאלבום המרגש – "Onwards".  

ואז זה קרה. כל הקהל הביט לעבר הבמה שהוצפה באור כחול. והנה עולה צליל צ׳לו מוכר. מאיה בליזצמן המהפנטת פתחה את ההופעה עם קטע אינסטרומנטלי מתוך האלבום שגרם לכולם להשתתק מהתרגשות.

מי שלא היה אף פעם בהופעה של הקולקטיב או לא מכיר אותם היה מהופנט בגלל הפרפורמיות הייחודית של הלהקה,. מי שכבר רגיל לטירוף הזה (למרות שאי אפשר באמת להתרגל) היה מהופנט בגלל העיבודים החדשים והמיוחדים שהקולקטיב עשו לשירי האלבום. כך או כך כל הקהל היה מהופנט. 

חלק ממשהו נדיר וחד פעמי, הקולקטיב

כל אמן שעלה לבמה בירך את הקולקטיב והודה להם. אפילו הם ידעו שהם חלק ממשהו נדיר וחד פעמי. מערב שלא יחזור על עצמו. האמנים שהתארחו גרמו לקהל להיכנס לטירוף יותר ויותר: רד אורבך שבר את הקרח וצחק על המפוחית של רועי, מרינה הכניסה אותנו לסחרור ארוטי ומחשמל עם השיר Running Away. שלומי שבן נתן לנו וירטואוזיות מרשימה על הפסנתר ב- Better Man, הוא ורועי ששרו ראש בראש הצליחו לגרום לכל הקהל לקפוץ על הרגליים. ואז נינט עלתה לשיר את Stolen Goods שזה שיר שגורם לי באופן אישי תמיד לדמוע. הביצוע המשותף שלהם גרם לי לחייך ולדמוע בו זמנית.   

לחייך ולדמוע בו זמנית - נינט, מארינה והקולקטיב, בארבי ת"א

בסוף ההופעה עלו כל האמנים שהתארחו וכולם ביחד שרו בקולקטיביות נפלאה את Home Office שתמיד שובר לי הלב וגורם לי להרגיש שלמה. 

 

חלק שני -  הפעם הראשונה שלי

הרשו לי לפתוח בוידוי קטן ולהוריד אבן גדולה מהלב. במשך שנים סבלתי מהמילה הזאת "ישראלי". היא שלעצמה לא מזיקה אבל כאשר היא מצורפת  לז'אנר אומנותי  מסוים ישר נוצרה בי הרגשה של זולות ודחייה אימפולסיבית. עבור כל סרט ישראלי או מוזיקה ישראלית הוצאתי צו הרחקה גורף מתוך איזושהי גדילה בתרבות שמקדשת כל דבר שנוצר אי שם מעבר לים. בשבת בערב, אחרי הכנות רבות של חברים ובניית ציפיות מפה ועד הבארבי, הגעתי עם ראש פתוח להיכרות הראשונה שלי עם הקולקטיב.

מעולם לא שמעתי עליהם, מעולם לא שמעתי אותם ולפני ההופעה אפילו לא הטרחתי את עצמי בשביל לחפש שירים שלהם מתוך הבנה שכגודל הציפייה ככה גם גודל האכזבה.

לשמוע אומן בפעם הראשונה, במיוחד כשמדובר בהופעה חיה זה כמו הרגע הזה שלפני הנשיקה הראשונה עם מישהו או מישהי. עומדות מולך שתי אופציות. האחת - שהנשיקה תהיה מעולה, הבטן שלך תסתובב כמו מערבל בטון אימתני, זיקוקים יתפוצצו מסביבך באוויר, יחרישו את אוזניך ואתה תדע שמשם זה רק יכול להשתפר.
השנייה - הנשיקה תהיה מחרידה, הבטן שלך תסתובב כמו מערבל בטון ולא מסיבות טובות ושם פחות או יותר רומן החורף השנתי שלך יסתיים.
הנשיקה הראשונה שלי עם הקולקטיב הייתה מדהימה.

לפרק זמן של יותר משעה הצלחתי לדמיין שאני לא נמצא בתוך האנגר קטן בדרום תל אביב ולהיבלע בתוך מלודיות חדשות, כלי נגינה מוזרים ומעניינים, קולות שהאוזן הישראלית שלי לא רגילה לשמוע ומופעי אורח בשירים שנדמה שנכתבו במיוחד בשביל ההופעה. האווירה הייתה מחשמלת, לרגע חשתי בושה שלא כמו יתר הקהל, אני והעיקרון ה"ישראלי" שלי לא ידענו אף מילה של אף שיר. נדמה היה שבפרק הזמן בו הקולקטיב קיימים הם הצליחו ליצור סביבם גרופיז שטובי הלהקות היו שמחים לאחוז בהן.

הקולקטיב - אורגזמה מוזיקלית

יצאתי משם בתחושה טובה, הראש והאוזניים שלי נפתחו למשהו חדש, מעניין, מסקרן וטוב וכמו שתיארתי את זה בסמס קצר אותו שלחתי שנייה אחרי שההופעה נגמרה - אורגזמה מוזיקלית.

צילום: Yifat LY

כל הזכויות שמורות, אין לעשות שימוש בתמונות ללא רשות

קליק לבנדקאמפ // קליק לפייסבוק

Shira.T

האלבומים שעשו לצביקה פורס את השנה

לא האמנתי שזה יקרה גם לי. שמעתי על זה ממוזיקאים אחרים שהוציאו אלבומים אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה המצב גם אצלי. בחיים לא. מסתבר שכשאתה מוזיקאי ומתעסק כל היום בלהוציא את המוזיקה שלך החוצה לעולם, אין לך פנאי או מקום להכיל הרבה מוזיקה חדשה או להתרגש ממנה בקלות. אז ברור שזה שאני מוציא את אי פי הבכורה שלי (בקרוב) שווה את ההתנזרות הזאת. אני לומד המון על עצמי והעולם, מתרגש כמו ילד כל פעם שיוצא עוד חלק או שאני מקבל איזו מחמאה וחווה דברים עצומים ומטורפים כל הזמן. ובכל זאת היו כמה בודדים שהצליחו השנה לחדור את החומה הזאת אצלי ולעקצץ לי בקצות האצבעות של הרגש.

דברים שלמדתי השנה:

1. לפעמים אפשר גם בלי מילים.

2. יש תמורה בעד האגרה.

3. לא רוצה להיות יותר “PETITE NATURE”.

4. מומלץ לאכול מתוק בבוקר.

5. בסופו של יום כדאי לעשות את מה שאתה רוצה לעשות. איך שאתה רוצה לעשות.

6. אני אוהב טראש.

7. אין כזה דבר סוף העולם. אבל יש תחיית המתים.

8. לקח מחנוכה האחרון: יש כזה דבר סופגנייה אחת יותר מדי.

צילום: מאיה אוהב עמי

Gonzales – Solo Piano II

לפעמים מנגינה בלי מילים מרגשת אותי פי אלף יותר. לפעמים אני חושב שאני איזה גלגול של פסנתרן מהמאה ה19 כי מוזיקה קלאסית יכולה לגרום לי לבכות גם אם אני בכלל לא עצוב. גונזאלס הזה עודד אותי וניחם אותי כל פעם שהייתי צריך. והייתי צריך. זה האלבום היחיד ששמעתי השנה שגרם לי להזיז את הראש מצד לצד במהירות כאילו אני מרגיש כל נקישה ונקישה על הקלידים.

Metronomy – The English Riviera
אני חושב שזאת הייתה רותם אור שפרסמה את "The Look” של מטרונומי בפעם הראשונה ששמעתי אותם. התאהבתי בשנייה הראשונה. נדהמתי איך הכל היה שם במקום. הסאונד, השיר, הזמר, הנגנים, הקליפ. הכל מדויק. בול הטעם שלי. התרגשתי, כי נדיר לאחרונה שדבר כזה קורה לי עם להקות חדשות.

Bjork – Biophilia
 אחרי שחשבתי שראיתי כבר את ביורק בכל צורה שהיא, היא פתאום הפכה להיות ג'ינג'ית ולקחת אותי לחלל חיצון שהיא בעצמה בנתה. דיסק עוצמתי ומטורף שאפילו קניתי בגרסא מיוחדת עם עטיפה תלת מימד. יכול להבין למה אנשים לא יתחברו לזה. אותי זה הקסים. השירים, הסאונד, הטכנולוגיה (זה הדיסק הראשון שיצא בתור אפליקציה) איתגרו אותי והעסיקו אותי שעות נוספות.

The Mars Volta – Noctourniquet 
אז נכון ההופעה שלהם בארץ הייתה מאכזבת. אבל הם עדיין אחת הלהקות שאני הכי אוהב בעולם. כמה עוצמה, רגש ויופי. אני אוהב שהם כמעט כל שנה מוציאים דיסק ואיכשהו הוא שונה מהקודם. הפעם הם הוסיפו קצת אלקטרוניקה והתוצאה תענוג רצוף. עוד אני אוהב את המורכבות של השירים – לא מספיק פעם אחת. כל פעם מגלים עוד ועוד. מרגשים אותי כל פעם מחדש.

Feist – Metals 
אמנם יצא שנה שעברה אבל ליווה אותי הרבה בשנה הנוכחית. תמיד היה אצלי ברכב ונסעתי איתו לכל מיני מקומות ודרך נופים משתנים. בעיקר נגב והרים עכשיו כשאני חושב על זה. בשבילי Feist זה כמו מסג' לאוזניים וללב. קסם אמיתי ונדיר.

Scissor Sisters – Magic Hour
כדאי לאכול מתוק על הבוקר. ככה אתה לא מחפש מתוק בכל שאר היום. כן, אני אוהב טראש. בפעם הראשונה ששמעתי את "SHADY LOVE” הייתי פעור פה כמו ההורים בקליפ (כנראה הסיבה שבסופו של דבר כתבתי בעצמי שיר ראפ לאי פי החדש) ובכלל אני חושב שזה אחד השירים הכי שווים ומדליקים שיצאו פה השנה ובכלל.

Mr. Gnome - Madness in Miniature
נמאס לי שקוראים לי “Petite Nature” – בצרפתית מישהו מפונק, שברירי. הגיע הזמן לעשות. להיכנס לאולפן , להקליט שירים כמו שצריך, להופיע כמה שיותר – וזה מה שעשיתי. את הלהקה העצמאית הזאת מאוהיו הכרתי לפני כמה שנים באדיבות אסף רפפורט ומאז אני קונה כל דיסק שיוצא ושומר אותם בסוד. כמה רעש שני אנשים יכולים לעשות? זה מדהים, עוצמתי ומרגש.

Anouk – To Get Her Alon
התלבטתי הרבה אם להכניס אותה לרשימה, בכל זאת גדלתי עליה, אבל קצת עבר זמנה. אז זהו שלא. אנוק הוכיחה לי שיש כזה דבר תחיית המתים ושלא צריך להתייאש. אחרי כמה אלבומים מאוד לא מוצלחים היא חזרה עם אלבום חדש וקליפ הזוי עם שיר סול מדבק. להפתעתי נורא אהבתי את האלבום ובוא נגיד (לא מאמין שאני כותב את זה) שמבין כל הגדולים שניסו לעשות קאמבק השנה (סקאנק אננסי, גארבג', סמאשין פאמפקינז, נו דאוט) זה הדיסק שהכי התחברתי אליו והכי עשה לי את זה.

מעל הכל חשוב לי להגיד שיש תמורה בעד האגרה! הדבר הכי גדול שלמדתי השנה הוא להאמין בעצמך. שאם אתה יוצר או שסתם יש לך משהו על הלב אז כל כך שווה להוציא אותו החוצה. בכל הכוח. זאת חוויה עצומה שאין כמותה ואני מתרגש ומלא שמחה שיש לי את הזכות והיכולת לעשות את זה ועוד לעשות את זה בדיוק איך שאני רוצה. האלבום שהכי ליווה אותי ועשה לי את השנה כמובן שהוא אי פי הבכורה שלי "PETITE NATURE”. תמיד הוא היה לי באוזניים. לא הפסקתי לשמוע אותו לאן שלא הלכתי. הוא יצא בתחילת שנה הבאה והפיק לי אותו בן ספקטור הנפלא. מקווה שבסוף שנה הבאה הוא יהיה גם ברשימות שלכם.

קליק לבנדקאמפ // קליק לפייסבוק // קליק ליוטיוב