11.8.2017

ימים של מוזיקה.




נשבעת שאני כבר כמה חודשים יושבת מול העמוד הלבן, הריק וחושבת, מה לכתוב? איזה מילים?
יש מלא דברים שאני מרגישה, אבל לדבר על עצמי?

האלבום שאולי שמעתי הכי הרבה בשנים האחרונות הוא Lost in a dream של The war on drugs
הוא הלך איתי יד ביד בשמחות ומשברים, ועכשיו כולנו מצפים לאלבום החדש שירטיט את ליבנו ויגרש אותנו שוב, כמו אז.
האלבום אמור לצאת ב25 לאוגוסט אבל זכינו כבר לשמוע כמה שירים שיצאו, וכמה שהם יפים.
התאהבתי בלהקה המיוחדת הזו מהרגע הראשון ששמעתי את הגיטרות שמלוות במילים שנכנסות ישר לתוך הלב השבור והפצע שעוד לא הגליד. The beauty and the pain, It's the strangest thing.



אז גם אני לא נפלתי מהאלבום החדש של ארקייד פייר, ויותר מזה - עצרתי אותו באמצע. הוא עיצבן אותי. לא הבנתי אותו והוא בטח לא ריגש אותי. חוץ מהשיר היפייפה הזה. 
Keep both eyes on the road tonight, 'Cause I'm driving home to you
Terrible song on the radio, Baby, what else is new?
You don't want to talk, You don't want to touch
You don't even want to watch TVYou say I can't see the forest for the trees
So burn it all down, and bring the ashes to me
MAYBE WE DON'T DESERVE LOVE



תמיד אהבתי את האחיות HAIM. אבל בגלגול הזה אני הכי מתחברת אליהן, ההרגשה היא שהן קצת התבגרו אבל לא יותר מידיי, אז פתאום שירים על פרידות ולב שבור נשמעים אמינים יותר. הסטייל שהן פיתחו לעצמן במשך השנים הגיע לשיא באלבום החדש והמצוין. אני התמכרתי.
Gave you my love, thought I could trust you, You let me down at every turn
You had me hanging on a dream you never believed, You gave me your word



אני פתאום נזכרת שלא כתבתי כלל על סאגת בועז כהן ורוקר טוב.
מרוב שהיה לי מה להגיד, לא אמרתי כלום.
אני זוכרת את הערב שראיתי את הפוסט שלו ״הגשתי את התפטרותי לאחר 16 שנה. אוהב את כולכם״. הפוסט הזה בא אחרי חודשיים כמעט שהתאגיד התחיל ושהתכנית רוקר טוב עברה לשעה 9 בבוקר במקום 8. הג׳ינגל התחליף, המנחים, השעות. אל לא הפריע לי, כי התכנית האהובה עליי נשארה. אבל ביום אחד היא הפסיקה, בועז התפטר ואני נשארתי עם בקרים ריקים.
אחרי שנים של בקרים מלאים ברוקר טוב, ובקולו המיוחד של בועז פתאום ריק והרגשה מוזרה. שקט, אפל מיוזיק על הבוקר, מישהו אחר בוחר לי את המוזיקה. מבאס.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהכרתי את התכנית, זה היה ממש במקרה, כשנהגתי בטיילת עם החלון פתוח וזפזפתי בין הערוצים ופתאום שמעתי את Crash into me שהיה אחד השירים שבזמנו היו הכי מרגשים בשבילי ואמרתי לעצמי, ״מה זה התכנית המעולה הזו שמשמיע את דייב מטיוס בשמונה וחצי בבוקר״, השיר אחרי היה Oceans של פרל ג׳ם. מאותו היום ועד סופה הייתי מאזינה לתכנית כל בוקר.
מאוד שמחתי לראות שבועז הצטרף ל99 FM ועכשיו אני יכולה להמשיך ליהנות מהמוזיקה ומההגיגים שעושים לי את היום. ועכשיו גם את הלילה, תענוג.



אסיים בשיר בעיניי הכי יפה של ראין אדאמס.
למילים יש כל כך הרבה משמעות בשבילי, ולזכרון, ולשיר, ולתקופה.
30 ליולי 2016, נזכרת מה היה שנה שעברה ומתאכזבת שלא יכלתי לגלות את הסוף מההתחלה. אם רק הייתי מוותרת על המסיבה של החב׳רה מהעבודה ועוצרת את מללכת למסעדה האהובה הכל היה אחרת. בעצם, אם לא הייתי נכנסת לדואר באותו היום אז כל זה לא היה קורה. אבל האם כל זה לא היה קורה? לעולם לא באמת אדע.

Another year will pass, I will count the days
Another sun goes down, 
And I'll never see the rays





11.4.2017

אביב של רגשות




ברוח האביב שבא עלינו לטובה, אני מרגישה צורך לכתוב פוסט.
בכל חג, בכל יומולדת או בכל מאורע תמיד יושבים ״לסכם״ את הדברים, לאסוף את מי שהיית עד עכשיו ולכתוב רשימה דמיונית של כל הדברים שאת רוצה להיות ולעשות, השנה.
זה התחיל עם רשימת 2017, המשיך עם היומולדת שלי ועכשיו פסח - איך תצאי מעבדות מחרות, ממה את רוצה להשתחרר השנה ועוד כל מיני שאלות שחברה טובה שאלה אותי.
בהתחלה זה הצחיק אותי, כי מצחיק אותי הדברים האלה, אבל היא דרשה תשובה. אז אמרתי לה שאני רוצה לשחרר את עצמי מכל מי שלא עושה לי טוב, לשחרר את עצמי מפחד ולשחרר את עצמי מלהקשיב ללחץ של אחרים.
אז מצחיק, אבל וואלה, גרם לי לחשוב. 
מתחילת השנה אני מתמודדת עם הרצון לשחרר אבל נתקלת בחוסר ביצוע. כי זה קשה, וזה תקוע. ההחלטה לשחרר לא קורת בין רגע, אבל כשהיא קורת כשכל כולי בתוך זה. כשהחלטתי, שחררתי. ומאז אני לא מבינה איך לא עשיתי את זה קודם. זה הרבה יותר קל.

אני מסתכלת על שנה שעברה בזמן הזה, היה מרגש וחדש וכיף, אבל היום הרבה יותר כיף ומרגש ומלא תקווה. ותודה לכל מי שהיה בדרך ועזר לי לצבור אותה. אז לחיי שנה של אנשים טובים ואמיתיים ושחרור אמיתי. 

והמוזיקה מה איתה? היא איתי כל הזמן.
לאחרונה הכרתי את Maggie Rogers זמרת מדהימה ואיתה אני חורשת ימים שלמים. אין לה הרבה חומרים, אבל החומרים שקיימים יפים ומרגשים. כמו השיר הזה.


And if you had a bad week Just let me touch your cheek
Oh, and I'll be there waiting When you get frustrated
I know things are changing But, darling, I'm saying,
 I'll be singing you in all of my songs

לא קראתי עלייה הרבה, אבל כן ראיתי כיתת אומן איתה שהביאה את פארל וויליאמס לתת ביקורת על הכיתה ואחת מהן הייתה מגי, הוא התפעל כ״כ ולא הייתה לו מילה אחת שלילית להגיד.



קמתי הבוקר עם השיר Carry של ג׳וני מיטשל תקוע לי בראש ולא כל כך הבנתי למה, אבל אז נזכרתי שראיתי אתמול בלילה פרק של בנות והוא היה חלק מהפסקול. חצי מהפרק אני יושבת עם שאזאם. אני חושבת שזו העונה הכי טובה של בנות. מהפרק של המרצה שהעבירה אותי קשת של רגשות ועד לפרק של אתמול עם אדם, אני לא אהרוס למי שלא ראה. עונה מרגשת וחכמה.

 


מודה ומתוודה, אחרי הרבה זמן שליכלכתי עליהם סתם, גם אני אוהבת לשמוע את ססטיק ובן אל ככה סתם,
במיוחד את הקאבר ״סתם״ של הקולקטיב.



אחרון חביב הוא החדש של Portugal. The Man. מאותם שירים שאתה שומע ומרגיש מגניב, מאותם שירים שעושים מצב רוח ולא נותנים לך להישאר לשבת בכסא מאותם השירים שכיף לשמוע. 



את הפיסקה האחרונה של הפוסט הזה החלטתי לסיים בכמה מילים יפות שקראתי היום, ממש במקרה.
אני אוהבת מילים, במיוחד מילים כתובות. במיוחד כשהן מדברות אליי. חג שמח. 
״אתה רואה רק את מה שאני מראה, אבל זה כבר נגמר! אתה מחפש כאילו זה ישנו, כמי שמחפש סוס בשוק שהתרוקן. אני אשרת אותך בכך שאשכח אותך לגמרי, וגם אתה תשרת אותי בכך שתשכח אותי לגמרי. מכל מקום, מה אתה דואג? גם אם תשכח אותי כפי שהייתי, עדיין יש מה שלא תוכל לשכוח". ג'ואנג דזה 

18.2.2017

רגע לפני שנה.




יותר מידיי זמן שלא כתבתי, כמעט שנה אם להיות מדוייקת.
הכתיבה אצלי תמיד הייתה אוויר לנשימה, המקום שאני שופכת בלי שישפטו אותי. הפסקתי לכתוב מכמה סיבות: גם כי העבודה לקחה לי כל כך הרבה שעות מהיממה ולא היה לי זמן או כוח, גם כי לא הייתי מעורה כל כך במוזיקה יותר וגם כי הייתי כל כך שמחה שלא הייתי צריכה שהכתיבה תמלא אותי.

אז למה אני שוב כאן? שאלה טובה.
אולי כי הרגשתי שאני כבר לא נושמת, וזה לא שהעבודה לוקחת לי פחות, בדיוק ההפך, כפליים.
אולי כי אני צריכה משהו שימלא אותי, והכתיבה, היא תמיד שם לעזור לי לנשום. זה ומדיטציה.
ואולי כי זו אני, עם הפסקות פה ושם, ארוכות יותר ופחות, אבל הבלוג שלי הוא אני.

בשנה עברו המון דברים, אלפי רגעים קטנים ומופלאים, מאושרים יותר, מאושרים פחות. אנשים שנכנסו לי לחיים, אנשים שאהבתי, כאלה שאני עדיין אוהבת ולעיתים שונאת ואז שוב אוהבת. אכזבות אין ספור, התרגשויות, מה לא.
תמיד נראה שפעם היה יותר פשוט, לפני שנה לא היה אינסטה סטוריס ולא סנפצ׳ט, לא היה אפל מיוזיק, ואייפון 7. לא היה לי מק או משרד חדש וגדול עם שני עובדים. סבא שלי היה עדיין בחיים ושני ההורים שלי לא היו פנסיונרים.

היום, 18 לפברואר 2017 והפלייליסט שלי נע בין המון דברים ישנים, חדשים, ריפיטים, קיטש׳ ודברים מביכים. אני מודה שמן הסתם המוזיקה שאני שומעת מושפעת ממצב הרוח שלי, ומהשירים שיצרו את הפסקול לתקופה הזו.

אני שומעת את האלבום החדש של ריאן אדאמס, אחרי שהמיס לי את הלב באלבום 1989, האינטרפטציה שלו לשירים של טיילור סוויפט שסחף אותי, הוא מצליח שוב לקחת את הכאב ולהפוך אותו ליצירה משובחת ונעימה לאוזן. יצירה שקל להזדהות איתה.

Another year will pass, I will count the days | Another sun goes down, And I'll never see the rays | What can I say? I didn't want it to change | Is my heart blind and our love so strange? | Do you still love me, babe?


האלבום החדש של בון איבר ובעיקר השיר הזה ליווה אותי הרבה, גם כשלא ממש רציתי, הוא היה הפסקול. קשת של רגשות עברנו יחד, בעיקר דמעות ואכזבה, עד שברגע אחד לא יכולתי לשמוע אותו יותר, רציתי לגמריי להוציא אותו מהסיסטם ורק לפני כמה ימים הסכמתי לשמוע את השיר הזה שוב. זה שרגעים עצובים חקוקים בו. צבט לי.
Too much for me to pick up, no | Not sure what forgiveness is
We've galvanised at the squall of it all | I can leave behind the harbour



WALLS של קינגס אוף לאון הוא מאותם השירים שמגיעים משום מקום וכאילו נכתבו בשבילך/ עליך/ בדיוק בזמן. אפל מיוזיק המליץ עליו, כנראה הרגיש אותי.
״אם את יודעת מה נכון, את תלכי״ - אני תמיד רוצה לעשות את הדבר הנכון, אבל הלב מדבר בעד עצמו, ועושה את הדברים שהוא רוצה. ולעיתים גם הדברים הכי לא נכונים, אבל פשוט עושים אותם, בלי לחשוב על מה יהיה אחר כך. לפעמים רק כדי להתחמם.

You tore out my heart, And you threw it away | The western girl with eastern eyes Took a wrong turn and found surprise awaits | Now there's nothing in the way


קראתי הרבה על האלבום החדש של ריאן אדמס. 
הוא סיפר שהאלבום נוצר משברון הלב האדיר שחווה בפרידה מאישתו, האכזבה, העצב, התסכול שהרגיש סביב זה, ומקדיש לכל מי שאי פעם חווה פרידה. 
פרידה, כמישהו פיזית סודק ושורט לך את הלב, תרתי משמע. איך אפשר שלא להזדהות איתו.

It's so hard not to call you, Thunders in my bones out in the streets where I first saw you |
And everything was new and colourful, it's gotten darker | Every day's a lesson, things were brighter before | And nothing really matters anymore





3.3.2016

Take A Fiver





שלשום שמעתי את ברי לארסון בראיון אחרי שזכתה באוסקר.
מישהי שאלה אותה שאלה שממש אהבתי, היא ביקשה ממנה למצוא שיר שמתאים לרגע הזה. ברי בחרה את השיר I'm In Love With My Life. סקרן אותי אז מיד שמעתי! חמוד פלוס ושעושה מצב רוח.



איך אני אוהבת את שיטוטי היוטיוב שלי.
מי שישסתכל לי על ההיסטוריה יחשוב שאני משוגעת. הוא יכול לנוע מטיילור סוויפט, גארדן סיטי מובמנט, ג'יימס בלייק, ג'ון מייר, אלניס מוריסט ופתאום טוויסט של אלקטרוני.הבוקר הגעתי לשיר הזה, תאזינו ותגידו לי לבד למה כדאי לפתוח את הראש למר יוטיוב.



יש שירים שאני מתאהבת בהם, ככה, בין רגע.
זה אחד השירים האלה, שלוקח אותך למסע מרגש, מסקרן ואפלולי.
קשה להישאר אדיש לשיר הזה, למלודיה הדרמטית. הוא יעשה לך משהו, גם אם שלילי, אבל יעשה. 



לפני כמה ימים נזכרתי כמה אהבתי את LORD וכמה חרשתי על האלבום המצוין שלה.
אני עדיין אוהבת אותה ואת הרימיקס הזה.



אתמול כשהתכוננתי לפוסטר השכן במשרד צמוד אליי אמר לי שהוא שומע את המוזיקה שלי. פתאום הרגשתי אחריות גדולה וחשבתי לעצמי כמה זה נחמד להיות גם דיג'י במשרד, אז שמתי את החדש והיפה של הבלקן.



Shira.T