11.8.2017

ימים של מוזיקה.




נשבעת שאני כבר כמה חודשים יושבת מול העמוד הלבן, הריק וחושבת, מה לכתוב? איזה מילים?
יש מלא דברים שאני מרגישה, אבל לדבר על עצמי?

האלבום שאולי שמעתי הכי הרבה בשנים האחרונות הוא Lost in a dream של The war on drugs
הוא הלך איתי יד ביד בשמחות ומשברים, ועכשיו כולנו מצפים לאלבום החדש שירטיט את ליבנו ויגרש אותנו שוב, כמו אז.
האלבום אמור לצאת ב25 לאוגוסט אבל זכינו כבר לשמוע כמה שירים שיצאו, וכמה שהם יפים.
התאהבתי בלהקה המיוחדת הזו מהרגע הראשון ששמעתי את הגיטרות שמלוות במילים שנכנסות ישר לתוך הלב השבור והפצע שעוד לא הגליד. The beauty and the pain, It's the strangest thing.



אז גם אני לא נפלתי מהאלבום החדש של ארקייד פייר, ויותר מזה - עצרתי אותו באמצע. הוא עיצבן אותי. לא הבנתי אותו והוא בטח לא ריגש אותי. חוץ מהשיר היפייפה הזה. 
Keep both eyes on the road tonight, 'Cause I'm driving home to you
Terrible song on the radio, Baby, what else is new?
You don't want to talk, You don't want to touch
You don't even want to watch TVYou say I can't see the forest for the trees
So burn it all down, and bring the ashes to me
MAYBE WE DON'T DESERVE LOVE



תמיד אהבתי את האחיות HAIM. אבל בגלגול הזה אני הכי מתחברת אליהן, ההרגשה היא שהן קצת התבגרו אבל לא יותר מידיי, אז פתאום שירים על פרידות ולב שבור נשמעים אמינים יותר. הסטייל שהן פיתחו לעצמן במשך השנים הגיע לשיא באלבום החדש והמצוין. אני התמכרתי.
Gave you my love, thought I could trust you, You let me down at every turn
You had me hanging on a dream you never believed, You gave me your word



אני פתאום נזכרת שלא כתבתי כלל על סאגת בועז כהן ורוקר טוב.
מרוב שהיה לי מה להגיד, לא אמרתי כלום.
אני זוכרת את הערב שראיתי את הפוסט שלו ״הגשתי את התפטרותי לאחר 16 שנה. אוהב את כולכם״. הפוסט הזה בא אחרי חודשיים כמעט שהתאגיד התחיל ושהתכנית רוקר טוב עברה לשעה 9 בבוקר במקום 8. הג׳ינגל התחליף, המנחים, השעות. אל לא הפריע לי, כי התכנית האהובה עליי נשארה. אבל ביום אחד היא הפסיקה, בועז התפטר ואני נשארתי עם בקרים ריקים.
אחרי שנים של בקרים מלאים ברוקר טוב, ובקולו המיוחד של בועז פתאום ריק והרגשה מוזרה. שקט, אפל מיוזיק על הבוקר, מישהו אחר בוחר לי את המוזיקה. מבאס.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהכרתי את התכנית, זה היה ממש במקרה, כשנהגתי בטיילת עם החלון פתוח וזפזפתי בין הערוצים ופתאום שמעתי את Crash into me שהיה אחד השירים שבזמנו היו הכי מרגשים בשבילי ואמרתי לעצמי, ״מה זה התכנית המעולה הזו שמשמיע את דייב מטיוס בשמונה וחצי בבוקר״, השיר אחרי היה Oceans של פרל ג׳ם. מאותו היום ועד סופה הייתי מאזינה לתכנית כל בוקר.
מאוד שמחתי לראות שבועז הצטרף ל99 FM ועכשיו אני יכולה להמשיך ליהנות מהמוזיקה ומההגיגים שעושים לי את היום. ועכשיו גם את הלילה, תענוג.



אסיים בשיר בעיניי הכי יפה של ראין אדאמס.
למילים יש כל כך הרבה משמעות בשבילי, ולזכרון, ולשיר, ולתקופה.
30 ליולי 2016, נזכרת מה היה שנה שעברה ומתאכזבת שלא יכלתי לגלות את הסוף מההתחלה. אם רק הייתי מוותרת על המסיבה של החב׳רה מהעבודה ועוצרת את מללכת למסעדה האהובה הכל היה אחרת. בעצם, אם לא הייתי נכנסת לדואר באותו היום אז כל זה לא היה קורה. אבל האם כל זה לא היה קורה? לעולם לא באמת אדע.

Another year will pass, I will count the days
Another sun goes down, 
And I'll never see the rays





אין תגובות:

פרסום תגובה