28.7.2014

כשהתותחים רועמים המוזות שותקות




כבר ימים שאני לא שקטה. בחוץ מלחמות, בניינים נופלים, אנשים שמחפשים נחמה, אהבות שנשברו וגעגועים למישהו שכבר לא יחזור. אולי בחורף הכל יגמר והאוויר הקר יצנן את הרוחות. אולי האפור יביא איתו טיפה של שקט. מחילה. אהבה. אולי בחורף השקט יעטוף את המקום הזה וסוף סוף נוכל לבכות על לב שבור, בדידות ואהבות נכזבת. 

העצוב הוא שמתרגלים, להכל אנחנו מתרגלים. מנגנון ההדחקה פועל בכל הכוח ומנסה לשתק אותי. מנסה להתנתק מהשבר, מהזעם, מהעצב. יש דברים שלב לא יכול לשאת יותר. אז קשה לכתוב, וקשה לבטא וקשה להגיד מה מרגיש. כשהתותחים רועמים המוזות שותקות. 

ולמרות זאת, החלטתי שמספיק זמן כבר לא כתבתי. לא התבטאתי. מספיק זמן לא העלתי על הדף החלק את שאני מרגישה. וכמה שאני מרגישה. 




במועדון החולמים אני שוכנת רבות. אני מהחולמות. אני מאותם האנשים שמרשה ללב לקחת אותו למסע,
גם אם לא נודע. וגם אם בסוף הדרך אין אור במנהרה. המסכות כבר מזמן ירדו ממני וחומות אף פעם לא ניבנו אצלי. שברי העבר כאילו נעלמים כל פעם מחדש והדף החלק מרשה לעצמו לחלום שוב, רחוק ואפילו גדול יותר.



כבר שבועיים שאני מנסה לכתוב פוסט ולא מצליחה. אין חשק, אין מצב רוח. אין לי דברים מעוררי השראה לכתוב. 
חשבתי לכתוב פוסט על מוזיקה עברית, לא הצלחתי. חשבתי לכתוב פוסט על חיי היומיום התל אביבים תחת הטילים ולא הצלחתי, לבסוף חשבתי לכתוב פוסט ללא מילים, רק מוזיקה, אבל זה היה נראה לי טיפשי. עזבתי.
יותר מהכל מה שעובר לי בראש ובגוף ובלב הוא כמה שאני אוהבת את ישראל וכמה שאין לי ארץ אחרת. אני רוצה כאן ורק כאן.
עם כל הצער שיש בארצנו הקטנה, החמה, החצופה, הברברית, הצפופה, היקרה, המעצבנת (והרשימה עוד ארוכה), אני כאן ואני נשארת כאן.
אמן שבקרוב מאוד נחזור לשגרה המשעממת ולבעיות הרגילות שלנו. מעולם לא ייחלתי לשגרה כמו שאני מייחלת לה היום.

"שום סלע לא יזיז אותי מפה, ושום ענק נורא לא יוכל לי
אני רוצה רק פה, אני רוצה רק פה
ושום טייפון לא יעזור ושום סופה, לא קר לי"
תרצה אתר



לא עצב הוא הרגש שעולה בי ברגעים אלו. אלא מחסור. כשאני מנסה לעצום את עיניי, האבן הגדולה בגרוני מקשה על נשמתי. הראש נשרף ממחשבות על מה יהיה. אני מתעוררת, נרדמת, מתעוררת, נרדמת. אני חולמת. חושבת ומהרהרת.


אני מתעוררת. 



Shira.T

7.7.2014

פסקול של תקופה // קיץ 2014




יש ימים טובים יותר ויש ימים טובים פחות. ואז יש את יום ראשון. יום ראשון תמיד מגעיל. תמיד עמוס, תמיד מבאס ותמיד מעייף. הסוף שבוע לא מספיק לכלום, הוא מתחיל וברגע נגמר. 
את השבוע הזה אני מתחילה בתל אביב ומסיימת בברלין. מעניין מה יהיה הפסקול שילווה אותי שם, מעניין איזה שירים אני אשמע ברקע, שאחרי כמו חודשים יזכירו לי את הביקור שם. פסקול של תקופה הוא עניין רציני. בעיניי אין דבר חזק יותר שנחרט לך כמו שיר. לא טעם, לא ריח. לא מילה. רק שיר. 
המלצות למקומות מעניינים, הופעות, גלריות, מוזיאונים ועוד יתקבלו בברכה. 



Bon Iver תמיד מביא איתו סוג של יגון, עצב, ביאוס. אבל בון איבר, הוא מביא איתו גם שקט. השיר החדש שלו נשמע בדיוק כמו השיר הקודם שלו, וקודם אליו. זה לא סותר את העובדה שהוא פשוט טוב.



בשבוע שעבר הייתי בהופעה של כנסיית השכל. ממש במקרה, ספונטניות. שוב הגעתי בלי ציפיות, ומסתבר שזה באמת המתכון המנצח (למרות שעם הפיקסיס זה לא עבד). גילוי נאות - זוהי הפעם הראשונה שאני צופה בכנסייה. כל כך נהנתי. אין יותר כיף מלהתרפק על שירי העבר המתוקים כמו "היינו עושים אהבה" ו"למיה יש אקדח", לרקוד ולהיזכר כשהיית שר את זה בחדר, בן 16, ומדמיין את החיים שלך בגיל 30.



אני בן אדם נוסטלגי. אני אוהבת לחשוב על כמה עברתי, אוהבת לחזור אחורה בזמן, אוהבת להסתכל על מה היה ומה עכשיו. יוצא לי הרבה לחשוב על קיץ של שנה שעברה. הכל היה נראה אחרת. לחשוב שפסקול הקיץ היה ארטיק מונקיז ולחשוב על החוויות שהיו לי מאותו הקיץ, וכמה שהוא שונה מהקיץ הזה. אופי אחר יש לקיץ הזה. סביבה אחרת, מקומות שונים, עיסוקים אחרים, אנשים חדשים.
"The Times They Are A Changin"



את השיר החדש של Alt-J אני טוחנת בלי הרף. אני אוהבת להרגיש כל חלק של השיר, עד שהוא כבר לחלוטין מובן לי. עד שהוא צובע את התקופה, וכל פעם אחרי שאשמע אותו שוב, אזכר באותה התקופה. 



אם כבר אנחנו מתעסקים בפסקול קיץ 2014, האלבום החדש והמושלם של Beck נכנס חזק לקטגוריה. אני לגמרי יכולה לדמיין את עצמי שנה הבאה שומעת את האלבום ונזכרת בקיץ הזה. יש באלבום משהו שעשוי בצורה כל כך נעימה שהוא מתאים לכל מקום כמעט. מומלץ - במשרד, בעיקר כשעצבניים, או בים, כשהשמש מלטפת והרוח נעימה והבירה הצוננת נכנסת למערכת.



כל כמה זמן אני אוהבת לשמוע את הקאבר היפה הזה של Sun Tailor לשיר של בוב דילן - You're gonna make me lonesome when you go. הוא מעביר את השיר בצורה כל כך עדינה ומרגשת, שאי אפשר שלא להרגיש משהו. אי אפשר שלא ילחץ על נקודה. מרגש כל פעם מחדש. 



פתאום אתמול, כשהסתכלתי על התאריך, קלטתי ששבוע הבא ניל יאנג מגיע אלינו. ההתרגשות בשיאה, סוף סוף הופעה שאני מגיעה אליה לא "במקרה" ולא "ברגע האחרון", הופעה שקניתי את הכרטיסים אליה כבר לפני כמה חודשים, ואני באה עם הרבה מאוד ציפיות. מקווה מאוד שהוא לא יבטל עקב הסערה בעמוד הפייסבוק שלו.
אם תשאלו אותי לאיזה שיר אני הכי מצפה, התשובה קלה - Harvest Moon - אחד השירים האהובים עליי בעולם. אחד השירים הרומנטיים והיפים. עדיין יפה כמו בפעם הראשונה.



אסיים בשיר השני שאני הכי אוהבת. Only Love Will Break Your Heart



נתראה בפארק, שבוע מעולה!
Shira.T