כבר ימים שאני לא שקטה. בחוץ מלחמות, בניינים נופלים, אנשים שמחפשים נחמה, אהבות שנשברו וגעגועים למישהו שכבר לא יחזור. אולי בחורף הכל יגמר והאוויר הקר יצנן את הרוחות. אולי האפור יביא איתו טיפה של שקט. מחילה. אהבה. אולי בחורף השקט יעטוף את המקום הזה וסוף סוף נוכל לבכות על לב שבור, בדידות ואהבות נכזבת.
העצוב הוא שמתרגלים, להכל אנחנו מתרגלים. מנגנון ההדחקה פועל בכל הכוח ומנסה לשתק אותי. מנסה להתנתק מהשבר, מהזעם, מהעצב. יש דברים שלב לא יכול לשאת יותר. אז קשה לכתוב, וקשה לבטא וקשה להגיד מה מרגיש. כשהתותחים רועמים המוזות שותקות.
ולמרות זאת, החלטתי שמספיק זמן כבר לא כתבתי. לא התבטאתי. מספיק זמן לא העלתי על הדף החלק את שאני מרגישה. וכמה שאני מרגישה.
במועדון החולמים אני שוכנת רבות. אני מהחולמות. אני מאותם האנשים שמרשה ללב לקחת אותו למסע,
כבר שבועיים שאני מנסה לכתוב פוסט ולא מצליחה. אין חשק, אין מצב רוח. אין לי דברים מעוררי השראה לכתוב.
חשבתי לכתוב פוסט על מוזיקה עברית, לא הצלחתי. חשבתי לכתוב פוסט על חיי היומיום התל אביבים תחת הטילים ולא הצלחתי, לבסוף חשבתי לכתוב פוסט ללא מילים, רק מוזיקה, אבל זה היה נראה לי טיפשי. עזבתי.
יותר מהכל מה שעובר לי בראש ובגוף ובלב הוא כמה שאני אוהבת את ישראל וכמה שאין לי ארץ אחרת. אני רוצה כאן ורק כאן.
עם כל הצער שיש בארצנו הקטנה, החמה, החצופה, הברברית, הצפופה, היקרה, המעצבנת (והרשימה עוד ארוכה), אני כאן ואני נשארת כאן.
אמן שבקרוב מאוד נחזור לשגרה המשעממת ולבעיות הרגילות שלנו. מעולם לא ייחלתי לשגרה כמו שאני מייחלת לה היום.
"שום סלע לא יזיז אותי מפה, ושום ענק נורא לא יוכל לי
אני רוצה רק פה, אני רוצה רק פה
ושום טייפון לא יעזור ושום סופה, לא קר לי"
תרצה אתרלא עצב הוא הרגש שעולה בי ברגעים אלו. אלא מחסור. כשאני מנסה לעצום את עיניי, האבן הגדולה בגרוני מקשה על נשמתי. הראש נשרף ממחשבות על מה יהיה. אני מתעוררת, נרדמת, מתעוררת, נרדמת. אני חולמת. חושבת ומהרהרת.
אני
מתעוררת.
Shira.T
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה