2.12.2012

השירים שעשו לי את השבוע




אני בת 28, עוד מעט בת 29 וחושבת לעצמי מתי המירוץ הזה כבר יגמר. החיפוש אחרי האושר, אחרי המשהו הזה שכבר יגיע, וכשהוא בא אז המשהו האחר, וחוזר חלילה. אף פעם אני לא מרוצה, אף פעם אני לא אומרת "אני מאושרת". אף פעם אני לא מרגישה מאושרת. האושר הוא עניין זמני. יום שמח, כמה שעות, כמה דקות. זה קורה בדרך כלל בהופעות, כשהמוזיקה נכנסת לי לשרירים. זה קורה לי כשאני מתאהבת, אני שוכחת כמה קשה לי. 
כשאין לי את כל זה אני מרגישה שאני עובדת על ניוטרל. רגעים קטנים של אושר, רגעי סיפוק קטנים. שמחה רגעית. אלה החיים עכשיו, ואני שואלת את עצמי, מתי המירוץ הזה יגמר? 

דברים שלמדתי השבוע:
1. אני לא יכולה לעשות דברים שלא מעניינים אותי
2. אני נשארת איפה שנעים לי
3. אני מקנאה באנשים שאין להם יותר מידיי שאיפות
4. איליי עושה אותי מאושרת
5. אפרת בן צור גאונה
6. עצב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים
7. כל סופ"ש צריך לצאת לרקוד
8. צריך יותר מ-24 שעות ביממה


שבוע שעבר שמעתי את האלבום המצוין של אפרת בן צור כמעט כל בוקר. אני לא מגזימה. אני חושבת שקצת התמכרתי אליו. יש בו משהו כל כל זורם, עצוב, מיוחד, מלנכולי. הקול שלה עושה לי צמרמורת. האלבום כולו פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש ואני כבר כמהה לראות אותה בהופעה. 
במקרה אני רואה את אפרת כמעט כל בוקר מוציאה את הילדה / ילדים מהגן. כל פעם אני רוצה נורא להגיד לה כמה שהאלבום שלה מרגש אותי, אבל לוקחת צעד אחורה. השבוע אני אעשה את זה. חייבת. 



אתמול בערב היו הופעות בכל העיר למען יום האיידס, בין כל ההופעות אני בחרתי ללכת למועדון האזור לראות את הארנבות של ד"ר קספר. האמת היא שלא ידעתי למה לצפות. אף פעם לא הייתי מעריצה מטורפת שלהם, מאוד אהבתי את השירים אבל לא יותר מזה.
כשהתחילה ההופעה אני נפעמתי. הופעה מטורפת, כל כך הרבה אנרגיות, כל כך הרבה תשוקה ואהבה למוזיקה. כל כך הרבה כישרון שנוטף. ומה שבאמת מדהים היה לראות את אורן ברזילי ככה רוקד על הבמה, מזיז כל חלק מגופו, אחרי שבמשך חודשים היה משותק ולא יכל להזיז אצבע. פשוט מדהים. באותו הרגע הרגשתי את המוזיקה נכנסה לתוך הגוף שלי ואת האנדורפינים שלי משתחררים. זו הייתה הרגשה מעולה. ממליצה לכם ללכת ולחוות. 



השנייה שהופיעה הייתה דיקלה, אותה אני גם מאוד אוהבת. בהופעה הזו היא קצת אכזבה אותי, אבל עדיין מאוד נהנתי. המילים שדיקלה שרה, אני כל כך מזדהה איתן. היא חולת אהבה, היא מתגעגעת, היא אוהבת, היא משתגעת, כואב לה. כל זה גם אני מרגישה ולכן כשהיא שרה אני מרגישה שהיא "קוראת את היומנים שלי", ממש כמו בשיר Killing me softly. 



"הכל בסדר, הכל בסדר, הכל באמת בסדר, אבל איכשהוא דמיינתי שיהיה יותר" זה משפט כל כך חזק. בכלל, כל השיר הזה. המילים שלו כל כך נכונות. מה יהיה? לא יודעת. 



ואם כבר במילים עסקינן, "יש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת, איך זה קורה שאני עוד לא שם?"



השבוע שעבר היה שבוע של הרבה הופעות. זה הכי כיף. את דנה לוי אני מכירה כבר כמה חודשים, אבל אף פעם עדיין לא יצא לי לראות אותה בהופעה. באתי לבד בלי שום דעה על איך הולך להיות ומה אני הולכת לקבל. הייתה הופעה מצוינת. לדנה יש חוש קצב מטורף, היא מפלרטטת את הקהל ותוספת את כולם. נהנתי מכל רגע. בקרוב הביקורת המלאה.



שבוע טוב, אמן. 
Shira.T

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה