לפעמים אני ממש רוצה להיות אחת כמו כולם. כזו שאחרי צבא עשתה טיול גדול, תואר ועכשיו עבודה "רצינית". זה נראה לי הרבה יותר פשוט מלהמציא את עצמך. נכון שזו בחירה שלי, להיות מי שאני, ולעשות את מה שאני עושה, ורוב הזמן אני גם מאוד נהנת ממה שאני עושה. אבל יש פעמים כאלה שהתסכול כל כך גדול, שכל מה שבא לי לעשות זה להיות כמו כולם. אבל אני לא. כל פעם שאני מרגישה ככה, בלי יוצא מן הכלל, אני שומעת את הנאום של סטיב ג'ובס שנותן לי השראה מטורפת ומחזיר לי את ההיגיון.
"Here's To The Crazy Ones.
The misfits. The rebels. The trouble-makers.
The round pegs in the square holes.
The ones who see things differently. They're not fond of rules, and they have
no respect for the status-quo.
You can quote them, disagree with them, glorify, or vilify them.
About the only thing you can't do is ignore them. Because they change things. They push the
human race forward. And while some may see them as the crazy ones, we see genius.
Because the people who are crazy enough to think they can change the world - are the ones who DO!"
.jpg)
דברים שלמדתי השבוע:
1. לא להיות מיינסטרים זה קשה
2. הקיץ הזה אני לא סובלת מהחום
3. אני תמיד ארצה יותר
4. אסור להשאיר שבויים
5. משנה מקום משנה מזל
6. צריך לסגור הכל
7. בצעדים קטנים עושים דברים גדולים
8. המציאות חזקה יותר מהדמיון
אתחיל עם החדש והמשגע של Sun Tailor. אני יכולה להגיד עד מחר כמה הקליפ הזה מדהים, אבל זה לא יספיק. תראו בעצמכם.
רג'ינה ספקטור המדהימה סיפקה אתמול הופעה יוצאת מהכלל. עם קול צלול, צניעות וכשרון גדול כל כך, בחורה קטנטונת אחת הצליחה להרים את כל היושבים בקיסריה על הרגליים. מדהים לחשוב על זה. אין ספק שזה לא J.Viewz, וברור שאני מתחברת הרבה יותר לדברים הרבה יותר חיים וכועסים, אבל בכל זאת נהנתי מאוד.
בערך באמצע ההופעה הגיע השיר הזה, בדיוק בזמן, בדיוק במקום. כל כך נכון.
החדש של Franz Ferdinand בא לי בהפתעה גמורה. אף פעם לא חיבבתי אותם יותר מידיי, אבל תמיד ידעתי להעריך את המוזיקה הטובה שהם עושים. עכשיו אני מתחילה לפתח סוג של אובססיה אליהם. נראה לאן אגיע עם זה.
לא יודעת מה אתכם, פרל ג'ם ואני אוהבים כבר הרבה שנים. אני חושבת שהאלבום Ten הוא השני שקניתי בחיי, אחרי Jagged Little Pille של אלניס מוריסט. שנים רבות אנחנו הולכים יחד, אוהבים, כואבים, תומכים. איפושהוא בשנים האחרונות התפרקה החבילה. לא יודעת מה קרה לי, מה קרה לו, זה לא עבד יותר. אני תמיד אשמח לשמוע את Nothing man או Elderly woman behind the counter in a small town ותמיד תהיה לי פינה חמה ואוהבת בשבילו, אבל לצערי, פרל ג'ם בשנתיים האחרונות כבר לא חלק מהפלייליסט שלי. קליפ חדש לשיר חדש ובועט שמחזיר אותי מיד לניינטיס. אתם אהבתם? אני פחות.
אוגוסט היה חודש סוער, מרגש ומלהיב. שלל ההופעות שראיתי רק הזכירו לי כמה הופעות זה דבר מדהים. זה מחייה אותי. זה הדבר, ב-ה-הידיעה. אוטוטו אוגוסט מגיעה לסיומו, ומה בסופו? הקולקטיב בבארבי. הפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה בבארבי (24.12.12), מאז דרכנו לא נפגשו. הם בינתיים הספיקו להופיע בפסטיבל גלסטונברי ועוד כמה מקומות שווים באירופה. השמועות אומרות שיש חומרים חדשים. כל מה שנותר הוא להתייצב בבארבי ולבוא מוכנים לקרחנה. מקווה שהפעם לא אתאכזב, בכל זאת - פעם שלישית.
שבוע לוהט שיהיה.
Shira.T
