השבוע הבנתי. הכל אצלי שחור ולבן. הכל או כלום. טוטאליות אמיתית מול הזנחה מודעת. אהבה ענקית מול שנאה עזה. שמחה לא הגיונית מול עצב עמוק. שחור מול לבן. אין באמצע, אין.
הגעתי למסקנה שזה לא טוב לי, שחיי, יש בהם גם מן האפור, הירוק ואפילו אדום. חייבת להיות צבעונית יותר, בינונית יותר, אמצעית יותר. אז לשבוע שיתקרב, אני מוסיפה את הצבע אפור.
דברים שלמדתי השבוע:
1. הנעורים מבוזבזים על הצעירים
2. נמאס ללכת על ביצים
3. תכניות לחוד, מציאות לחוד
4. שינוי לוקח זמן
5. בעוד כמה שנים המציאות תהיה רחוקה
6. צריך לצלצל פעמיים
7. זה או הכל, או כלום
8. קצת אפור לא הזיק לאף אחד
היום טיילתי בפארק הירקון, הסתכלתי לשמיים וראיתי עשרות תוכים. הם עפו ביחד כמו להקה שעמלה שעות רבות על ריקוד הסיום. זה היה יפה. הם היו ירוקים גדולים ויפים ובהיתי בהם כמה דקות תמימות. אבל אז שמעתי שני בני אדם רבים, ההוא חתך אותה כשנסע עם האופניים וההיא לא הפסיקה לצעוק עליו. כמה עצוב שהרגע היפה הזה נקתע כששני אגואיסטים החליטו להוציא את עצביהם אחד על השני.
לחשוב שלפני שנה לא הכרתי את Beach House, כל כך בזבוז. הייתי יכולה ליהנות מהשירים שלהם ימים שלמים, שבועות וחודשים. אם לומר את האמת, ולנסות לא להיות דרמטית יותר מידיי, אני בטוחה שהם שידרגו את חיי, ולראות את ההופעה שלהם בפסטיבל רוק אן סיין (כמעט לפניי חודשיים) היה אחד השיאים של השנה שלי. Better late than never.
החלטות גדולות נעשות בין רגע. זה אמרתי כבר, לא פעם אחת. החלטות עוד יותר גדולות נעשות אפילו בלי לשים לב. כשהזמן עובר ואנחנו נמצאים במקום מסוים, אנחנו, ללא מודעות מחליטים על הדרך שלנו. כך גם אני החלטתי, על הדרך שלי. אם במודע או לא.
כשאני שומעת את השיר הזה של בון איבר, אני מדמיינת אותי הולכת בדרך שמובילה למקום מרגש. זה יכול להיות בדרך לפגוש מישהו אהוב, זה יכול להיות בדרך לחופה, זה יכול להיות בטיול בשקיעה. כל מה שזה יהיה עם השיר הזה יהיה מרגש.תמיד. אני מתה על השיר הזה ועל בון איבר.
כשהייתי קטנה נורא אהבתי את השיר הזה בביצוע של שינייד אוקונר. לפניי כמה ימים כשנברתי ביוטיוב, מצאתי את הגרסה המדליקה הזו. הזכירה לי את הילדות וכמה אני גדולה.
שבוע מוצלח מלא באפור.
Shira.T
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה