עד לפני כמה חודשים הייתי הבחורה שלא יכלה לצאת מהבית עם עקבים. חברות שלי היו משתגעות ממני.
לא יכולתי ללכת יותר מעשר מטר מבלי לעשות הפסקה קצרה, שלא נדבר על זה שהייתי צולעת.
כל הזמן ניסיתי אך לשווא.
דידי, החברה שישבה לידי בעבודה (ועדיין חברה מאוד טובה) הייתה מגיעה כל יום עם עקבים ולא הבנתי איך היא מצליחה!
כל בוקר היינו מתחילות בשיחה, אני: "היום בבוקר ניסיתי לבוא עם עקבים לעבודה, אבל בסוף יצאתי עם שטוח"
דידי: "אני ניסיתי היום ללכת עם שטוח, אבל בשנייה האחרונה החלפתי, אני פשוט לא מסוגלת"
יום אחד זה קרה.
החלטתי שאני יוצאת מהבית עם עקבים.
בהתחלה הרגשתי מוזר. הרגשתי לא עצמי ושכולם מסתכלים עליי. הגעתי לעבודה ולהפתעתי הרבה - כולם החמיאו לי. הרגשתי גבוהה יותר ואפילו חטובה יותר. דידי הייתה גאה בי.
יום אחרי זה הגעתי גם עם עקב, יומיים אחרי הגעתי על שטוח. הרגשתי פחות טוב ומהר מאוד התגעגעתי לעקבים.
מאז אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהלכתי על שטוח. מה קרה לי? לא יודעת.
דידי ניצחה.
עכשיו אני בבעיה, שבוייה בעקב.
הנה הנעליים שקניתי לעצמי לחורף הזה:
 |
| Castro |
 |
| Castro |
 |
| Pull & Bear |
חמישי שמח!
Shira.T
