השירים שעשו לי את השבוע

יש רשימה ארוכה מאוד של שירים ולהקות שהכרתי בשהותי כאן (מיאמי), ויש לי עוד מספיק זמן כדי להכיר עוד ועוד. הופעות טובות אין. אם בשבילכם ריאנה ומרון 5 זה טוב, אתם כנראה בבלוג הלא נכון. חיפשתי הופעות של להקות אינדי מדליקות אך לצערי לא מצאתי. לא חסרות כאן להקות. לא חסרה כאן מוזיקה ולא חסר קהל.

דברים שלמדתי השבוע:
1. אמריקה גדולה מידיי
2. הרדיו האמריקאי יותר גרוע מגלגל"צ
3. גם מקניות נמאס
4. זה לא מספיק להיות טוב במה שאתה עושה
5. You don't know what you've got till it's gone
6. לטפל בילד בן שנתיים זה ממש לא קל
7. באמריקה אני הכי ישראלית, בישראל אני הכי אמריקאית
8. התאהבתי בחולצות של J.Crew


THE 1975 האנגלים ממנצ'סטר כבשו אותי עם השיר הזה. head.cars.bending.    

השיר HEAVY FEET של LOCAL NATIVES המגניבים מלוס אנג'לס כל כל טוב. כתבתי עליו לפני זמן מה, עכשיו אני כותבת עליו שוב, אני שומעת אותו הרבה כאן וככל שאני שומעת אותו יותר, אני מתאהבת בו יותר. עושה לי נעים ומזיז לי משהו בפנים. 

את ATLAS GENIUS אני שומעת כאן הרבה גם כן. בפעם הראשונה הם נשמעו לי חמודים, אבל הייתי צריכה עוד פעם פעמיים כדי להיתפס. גם עכשיו בפעם החמישית בערך עדיין לא נתפסתי לחלוטין. השיר עצמו חמוד, הלחן טוב יותר. 

לקליפ Song For Zula השיר הזה חיכיתי כבר הרבה מאוד זמן, למרות שיש משהו מסקרן וכייפי בלדמיין איך הקליפ יכול להיות, בדמיון שלי הוא היה מליון דברים ודווקא כשראיתי אותו הוא אכזב אותי. כל כך כיף לשמוע אותו כאן בדרכים, הוא מהפנט. 

אחרי שני שיריי השמאלץ' שהוציאו, הנה מגיע עוד שיר. קצת פחות צ'יזי, קצת פחות חינני וקצת יותר בועט. ככה אני אוהבת. אני אשמח אם Mumford & Sons יניחו את הלב השבור ואת האמונה בישו הקדוש בצד ויתחילו קצת יותר לכעוס ולצעוק. אותי אישית הם לא מעניינים כל כך, אבל דווקא השיר הזה הפך טיפה את מה שאני חושבת ומרגישה כלפיהם.

נשיקות מאמריקה.

Shira.T

השירים שעשו לי את השבוע + לפגוש את הפאשן פיט

ארה"ב כל כך שונה מישראל בכל כך הרבה מובנים, אולי אפילו יותר מידיי שונה. תמיד כשאני מגיעה לכאן אני מתגעגעת לארץ. יש משהו מציק בלהיות תלוי ברכב, להתנייד ממקום למקום רק ברכב, לא ללכת ברגל, לא להרגיש את הרחוב, את האנשים ואת הסביבה. זה מה שאני אוהבת בתל אביב: ללכת ברגל, לקפוץ על מונית שירות ולהגיע תוך כמה דקות ספורות לכל מקום שבא לך. בדרך אתה פוגש אנשים מעניינים. זה הכייף של תל אביב.  




דברים שלמדתי השבוע:
1. טיסה מכאיבה לגוף
2. אני קמה בחיוך לעבודה
3. יום אחד של קיץ הספיק לי
4. לאפות זה כיף
5. מיאמי לא משתנה
6. אין כמו תל אביב
7. יומולדת בחו"ל זה הכי כייף
8. אין כמו תל אביב


בשבת בערב הייתי בפעם השנייה בהופעה של הפאשן פיט. הפעם הראשונה הייתה בפריז בפסטיבל רוק און סיין ואם להיות כנה, ההופעה בפריז הייתה מאכזבת בעיניי ולכן הגעתי להופעה הפעם ללא ציפיות. קצת לפניי ההופעה חבריי הלהקה התכנסו באולם קטן לעשות Meet & Greet עם בלוגרים וכמה עיתונאים שם היה לי העונג להכיר אותם אישית. היה נחמד להצטלם איתם, להחמיא להם ולשאול אותם שאלות שעניינו אותי. הצגתי את עצמי ושיבחתי את סצינת המוזיקה בארץ וכמובן שאלתי מתי הם באים לארץ ואם זה בכלל בתכנון. התשובה שלהם הייתה: ״זה יכול להיות ממש מגניב, צריך לחשוב על זה באמת״ והוסיפו ״שמענו שפסטיבל לולה פלוזה מגיע לארץ בקיץ, איזה יופי, אולי נצטרף״. זה היה כל כך מבאס לשמוע את זה מהמון סיבות. מהסיבה שמבטלים הופעות על ימין ועל שמאל, ומהסיבה שהם אשכרה יכלו להגיע. הסברתי להם שהפסטיבל בוטל אבל שבכל זאת יחשבו להגיע ושיהיה להם כיף לא נורמלי. מקווה שנתתי להם חומר למחשבה. ובעניין ההופעה - למרות שבאתי עם דעה קדומה, ההופעה הייתה אושר צרוף. אמנם הסאונד לא היה מי יודע מה, אבל הכל תקתק כמו שצריך והאנרגיות באולם היו מחשמלות.   



יש פה כל כך הרבה מוזיקה טובה. השזאם שלי עובד שעות נוספות והאוזניים שלי לא מפסיקות לספוג שירים טובים, כמו זה למשל. 

או כמו השיר הזה. תתארו לכם שאני נוסעת באוטו, מסביבי עצי דקל יפים, צמחייה מטופחת, שמש ושמיים כחולים. השיר הזה מתאים בול לאווירה.

 

יש שירים שטוחנים פה, כמו Sacrilege, השיר החדש של The Yeah Yeah Yeahs שאני אוהבת. איזה שיר כייפי. 

גם את החדש של Phoenix טוחנים פה טוב טוב וזה ממש משמח אותי. אני כל כך אוהבת אותם! השיר החדש ממשיך את הקו שלהם ואף יותר ואפילו טוב יותר ממה ששמעתי מהם עד עכשיו. 

מאחלת לי יומולדת שמח ולכם שתמשיכו לקרוא את מה שאני כותבת, להנות מהמוזיקה שאני שמה ולפתוח את האוזניים לדברים חדשים וטובים. 

Shira.T

השירים שעשו לי את השבוע

איך שהוא, תמיד לפני נסיעה ארוכה אני מוצאת את עצמי לא רוצה לנסוע, ולא כי אני באמת לא רוצה, אלא בגלל שתמיד לפני נסיעה אני מרגישה שטוב לי יותר מהרגיל, שסוף סוף הכל הסתדר והנסיעה רק תערער אותי. הריי תמיד אחרי שהייה ממושכת בחו"ל הראש קצת פחות מאורגן, הדברים קצת פחות ברורים, ולוקח זמן עד שחוזרים לאיזון. הפעם אני לוקחת צעד אחד אחורה, גם בהתרגשות וגם בהרגשה הכללית. מקווה שהפעם אחזור קצת יותר מאוזנת. נסיעה טובה לי. 

דברים שלמדתי השבוע:
1. המוזיקה בבתי קפה הכי חשובה 
2. יש יותר מידיי מקומות בת"א שאני לא מכירה
3. עבודה זה רק עבודה
4. אני אמנית 
5. הכל זמני
6. אנשים חושבים עליי את ההפך ממה שאני חושבת על עצמי
7. הביקור השנתי מתקרב
8. לאט זה הכי טוב




בהמשך לפוסט השמח שלי בשלישי שעבר, חשבתי להמשיך בקו הזה (כי להיות במצב רוח טוב זה באמת נחמד) ולשמוע שירים שעושים לי שמח. זה שיר כזה שעושה לי טוב, חיוכים נשפכים ממני כשהוא מתנגן אצלי בתוך האוזניים.  

אני אוהבת לטייל בשדרות עירי תל אביב, כשבאוזניי נשמעת מוזיקה טובה. כשאני שומעת שיר טוב אני לא רוצה להפסיק ללכת. פעמים מצאתי את משוטטת הרבה יותר ממה שהייתי צריכה. The Drums הניו יורקים עושים את זה טוב טוב. אני יכולה להמשיך ללכת כל היום עם המוזיקה שלהם. וכך עשיתי.

ואם כבר ליהנות מצלילי הלהקה הזו, צריך גם לשמוע את השיר Money. מילים משעשעות 
"I want to buy you something, but I don't have any money" וקצב פשוט. לא שיר מדהים, ולא יצירת מופת, אבל נחמד לשמוע אותו. אתם תחליטו בעצמכם. 




להבין שהכל תקופתי זה הדבר הכי חכם שהבנתי בשנים האחרונות ואם זאת הדבר הכי מדכא. זה עוזר לי להעביר תקופות קצת פחות חיוביות ומדכא אותי בתקופות טובות יותר בגלל שאני יודעת שזו רק תקופה. בכל זאת ההבנה שהכל זמני היא הבנה נחוצה והיא עוזרת ליהנות מהעכשיו. 

על Alt-J כבר מזמן רציתי לכתוב אבל משהו שם לא היה מאה אחוז מבחינתי. יש שירים / מוזיקאים שאני מתאהבת בהם ישר ויש כאלה שלוקח לי זמן איתם. עם Alt-J לקח לי זמן. זה לא שאני מאוהבת כבר, אני עדיין לא בטוחה לגבייהם, אבל כן, השיר נהדר ומיוחד. 

שבוע טוב לכם, טיסה נעימה לי.

Shira.T

אפרת בן צור // דרמטית, עדינה וחודרת.

אמש בפעם הראשונה הלכתי סוף סוף לראות את אפרת בן צור באוזןבר. הגעתי באיחור של כמה שירים, התיישבתי על הכיסא ופתחתי את האוזניים. שמלה שחורה ארוכה, שפתיים אדומות וקארה שחור, לא ציפיתי לראות את אפרת בן צור בצורה אחרת. דרמטית, נעימה, עדינה וחודרת. זה מדהים, אף פעם לא השקעתי יותר מידיי מאמץ לשמוע את השירים שלה או ללכת להופעות שלה, עד שיצא האלבום "Robin" שכולל תשעה לחנים שלה לשירים של המשוררת אמילי דיקינסון, ששינה אצלי הכל. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהאזנתי לאלבום הזה שנע בין רכות, עדינות ועצבות גדולה. הייתי מרותקת למילים וללחן. בן צור לקחה את המילים של דיקנסון והלחינה אותם באופן טבעי ליצירת אמנות מדהימה וכל כך מדויקת.

זה מצחיק, כשהגעתי להופעה ציפיתי לשמוע רק שירים מהאלבום הנהדר הזה והופתעתי לגלות שיש עוד המון שירים, גם בעברית. עוד יותר הופתעתי לגלות, כמה השירים שלה כעת נראים לי אחרת. "צוללת" שהיה להיט רדיו לפני כמה שנים טובות, פתאום לקח אותי למסע קסום ואמיתי, מקום שיכולתי להזדהות איתו. כנראה שלפני כמה שנים, בגיל ה-20 המקודם שלי, לא הייתי יכולה להבין או להכיל את השיר הזה. עכשיו כשבן צור שרה את המילים "הייתי צוללת עכשיו למים הכי הכי עמוקים, לא לשמוע כלום" לצערי אני יכולה להזדהות איתה, במלוא מובן המילה.

כדי לעשות אלבום כזה, צריך אומץ, תעוזה והמון כישרון. האלבום הזה היה יכול להיות כישלון מביך. הלחנים נעשו בהקשבה גמורה, אין כאן התיימרות להיות משהו אחר, אין כאן דבר מאולץ. ההקשבה וההבנה של הטקסטים היא טוטאלית. האלבום Robin הוא תוצאה של שיעורי בית טובים, התמדה ואומץ. עבודה מדויקת ואמיתית. על האלבום המופלא הזה אחראיים אסף שתיל - פסנתר, גיורי פוליטי - כלי הקשה ואקורדיון, קרני פוסטל - צ'לו, ועומר הרשמן, שעיבד והפיק את האלבום ביחד עם בן צור.

בפעם הבאה אני מגיעה מוקדם. אני לא רוצה להפסיד חצי דקה מהקסם הזה. 

קליק לבנדקאמפ // קליק ליוטיוב // קליק לעמוד הפייסבוק

Shira.T