כמעט חורף. הוא בא לנקות ולאוורר אבל תמיד מביא איתו שברים וזיכרונות לא רצוניים. תמיד חוזרים לכאוב בחורף. מנסים להסתיר מתחת למטרייה, מתחת למעיל, למגף ולגשם. תמיד אותו הדבר בחורף. בחוץ קר ואפור, בפנים חימום וטורי איימוס ברקע ואין כבר את הקלילות של הקיץ התל אביבי.
אהבות גדולות לא יהיו בחורף. שברים ורסיסים על הרצפה הרטובה. חצאי לבבות. הליכות קרות בבוקר. אנשים מחפשים לשבור את הלב בחורף. כאילו זה חובתו של החורף.
לכל עונה יש את הפסקול שלה. תמיד יהיו לי את השירים, הם לעולם לא נגמרים.
כדאי לאמץ
שהחורף מביא איתו מוזיקה אחרת
שבשבוע אחד הכל יכול להשתנות
שעכשיו זה הזמן לעבוד קשה
שכדי לכתוב צריך לקרוא
שקט של יום שני בבוקר עם טורי איימוס. האישה האחת והיחידה שתמיד מראה לי עצב גדול מעורבב עם אושר. מוזר שטורי מזכירה לי אושר. הריי היא סמל העצב. כנראה שבפעם הראשונה ששמעתי אותה הסביבה הייתה חיובית. הפעם הראשונה שאתה שומע שיר היא המכרעת. זאת שקשה להשתחרר ממנה, הרושם הראשוני, הוא יותר חזק מריח.
בשבוע שעבר (ליתר דיוק יום רביעי) אחרי שחזרתי מ ה- Foster מיד העלתי את הפלייליסט ליוטיוב, או לפחות חלק ממנו. אז כמה דברים: אם עדיין לא ביקרתם שם, תבואו השבוע בשבת בערב (אני על העמדה), ואם עדיין לא שמעתם את הפלייליסט, זה הזמן. פליי קטן ואתם מוסדרים לזמן הקרוב (ספרו לי איך היה).
את השיר הזה שמעתי רק השבוע בפעם הראשונה, אני מודה. הספיקה לי חצי דקה כדי להבין שהדבר הזה מדהים.
כל פעם שאני שומעת את השיר הזה אני נתקעת על המשפט The will is strong but the flesh is weak. ובכל פעם אני לוקחת אותו למקומות אחרים. וזה היופי של שיר ושל מילים, לכל אחד המשפט הזה יגיד משהו אחר. מה הוא אומר לכם?
Shira.T
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה